ירושה מוגדרת על פי חוק כהעברת רכושו של אדם ליורשיו, במקרה בו חלף מן העולם. אנשים שבבעלותם רכוש ונכסים (נכסים רבים או מעטים), שאינם מעוניינים שחלוקתם לאחר מותם תבוצע על פי חוק הירושה (המעוגן בחוקי המדינה), יכולים לערוך צוואה, שעל פיה תוכתב חלוקת הרכוש המדויקת, כלומר מי בדיוק יקבל מה. כאשר אדם עורך צוואה על פי חוק, הוא יכול לחלק בצורה באופן מפורט ומדויק את רכושו, ואף לנשל מי מבני משפחתו מן הירושה, במידה וזה רצונו. אנשים בעלי רכוש רב, שלהם צאצאים ויורשים חוקיים רבים, נוטים לנסח צוואה מפורטת, שבה הם מציינים אילו חלקים מהרכוש ירש מי מן היורשים, זאת כדי למנוע אי הבנה לאחר המוות ומאבקי ירושה שונים.
חוק ירושה
במידה והנפטר לא הותיר צוואה, יחולק רכושו על פי חוק ירושה. החוק קובע כי היורשים הם האנשים הבאים:
א. בן/בת זוג/תו החוקיים בשעת המוות.
ב. במידה ולנפטר יש קרובים ממדרגה ראשונה (בעל/אישה וילדים), יחולק מחצית מהרכוש לבן/בת הזוג וחציו השני יתחלק בין הילדים. במידה ולא קיימים לנפטר קרובים מדרגה ראשונה, רכושו יתחלק בין קרוביו מדרגה שניה. על פי חוק ירושה, אם לא ציין הנפטר אחרת, יתחלק החלק שיורשים ילדיו באופן שווה ביניהם.
ג. במידה והנפטר הוגדר כערירי, שאין לו יורשים ממדרגה ראשונה, שניה ושלישית, ובתנאי שהוא לא ערך צוואה מסודרת, יועבר העזבון שלו למדינה, באמצעות האפוטרופוס הכללי.
קבלת ירושה
ירושה תתקבל על פי חוק אחרי פניה לבית המשפט או לרשם הכללי לענייני ירושה. הפנייה יכולה להיעשות על ידי כל אחד מיורשי הנפטר על פי חוק. צו הירושה מהווה הצהרה אודות זהותו של היורש, זכויותיו בירושה ושיעורו בעזבונו של הנפטר. על מבקש הצו ליידע את יתר היורשים החוקיים על רצונו להגיש בקשת צו הירושה. בקשתו תתפרסם על ידי הרשם הכללי לענייני ירושה, כדי שהמתנגדים לבקשה יוכלו להשמיע את קולם בעניין, על פי חוק.
מיסוי ירושה
מס ירושה, (או מס עזבון), הינו היטל מס המוטל על כל סכום כסף או נכס שעובר באמצעות ירושה. גובה המס קבוע בחוק והוא מוטל רק על ירושות בשווי שעולה על הסכום שנקבע על פי חוק. המטרה של מס ירושה היא לצמצם את הפערים החברתיים בחברה הישראלית. מס ירושה קיים עד היום ברוב המדינות המפותחות בעולם, ואולם בישראל בוטל מס זה לאחר חקיקה בנושא בשנת 1981.
